סליחה

הבוקר התארגנו ללכת לסרט. הוא בטאבלט. אחותו ואני כבר מוכנות. והיה עוד הרבה זמן. מתחילת היום אני מציינת מדי פעם "עוד X זמן הולכים". והוא בטאבלט. "עוד רגע. אני באמצע".
באמת שאני מבינה וסבלנית. גם אני לא אוהבת להפסיק באמצע. לכן הודעתי הרבה זמן מראש, כדי שיהיה זמן. וככל שנוקפות הדקות, הסבלנות שלי מתקצרת עד כדי נעלמת. וכן היה עוד זמן לסרט עצמו, אבל כבר לא היה זמן לסידור שרצינו לעשות לפני הסרט, כך שידעתי שנצטרך לעשות אותו לאחר מכן.

ואני נושמת ומשתמשת בארסנל הכלים שלי אבל משהו שם היה יותר מדי במפגש הפנימי אצלי, עד שהתקרבתי אליו ואמרתי לו שאם הוא לא קם מהספה עכשיו להתארגן אז נלך בלעדיו.
אמרתי את זה בצורה מאד משכנעת למרות שאין לי ספק שלא הייתי עושה את זה (בשלב זה, הוא לא נשאר בבית לבד למשך פרק זמן כזה).

ואז הוא הלך לחדר שלי והתחפר מתחת השמיכה. נעלב עד עמקי נשמתו.

"אוף! איך יוצאים מהבור הזה שחפרתי?"
נותנת לו קצת זמן לבד.
בינתיים נושמת לעצמי את כל השיפוטים שיש לי על עצמי ועל אופן ההתנהלות שלי ואז הולכת לדבר איתו.

בכי. הוא נעלב עד עמקי נשמתו.
"את לא אוהבת אותי ואני לא רוצה בכלל ללכת עם מישהו שלא אוהב אותי."
התנצלתי. שיקפתי. הלכתי.

ושוב עם עצמי. נושמת שיפוטים ומשחררת ושואלת "מה יאפשר?".

הולכת אליו שוב. שוב מורידה את הכיסוי מהפנים שלו ושוב מתיישבת לידו ומבקשת ממנו להתארגן.
והוא אומר שהוא לא בא והוא אף פעם לא יסלח לי.
– נפל לי האסימון 💡 – אוויר.
"לא ביקשתי שתסלח לי. אמרתי שאני מתנצלת. בוא נלך לסרט שרצית לראות. אתה לא צריך לסלוח לי כדי שנלך ביחד.".

וככה בשניה אחת הכל השתנה. קם והתחיל להתארגן.