לאחרונה, יצא לי לשוחח עם אמא שהבת שלה נמצאת בתהליך אבחון לאוטיזם. הם כבר היו אצל מספר אנשי מקצוע ועדיין לא קיבלו תשובה חד משמעית.

לפעמים אני ממש מתאמצת לא לראות את מה שנמצא מול העיניים שלי. לפעמים אני ממש מתאמצת לא לשים לב לסימנים. לפעמים אני ממש מתאמצת לא

היום שוב פעם הייתי "מדי" רגישה מדי מדברת חזק מדי מתעקשת מדי נעלבת מדי יודעת מדי ושוב אמרו לי שאני "מדי" ושוב אמרתי לעצמי שאני

לפעמים את מאד רוצה משהו, אבל כשאת מקבלת את זה, זה לא מה שחשבת/דמיינת. ואז את מסבירה לעצמך מה החלקים ה"טובים" שהיו שם ומה החלקים

זה כל כך קל לקחת את תפקיד הקורבן. זה כל כך נוח להשאב לתוך היאוש. זה כל כך מספק לעטות את גלימת הקדושה המעונה. רובנו

בן: "בא לי להכין עוגיות שוקולד צ'יפס ועוד משהו כזה עם מילוי שוקולד." אמא: "בסדר. נחפש מתכון ונראה אם יש את המצרכים." בן: "לא צריך

שוב התחושה המוכרת שאתה לא רצוי שלא רואים אותך ואולי בעצם שאני לא רצויה שלא רואים אותי ואני יודעת עברנו את זה הרבה פעמים בחיים

לפני שנים, כשרק עלתה בדעתי המחשבה לפרוש מהארגון בו עבדתי, מיד הגיעה בעקבותיה המחשבה על כל מה שבניתי וייעלם לאחר עזיבתי. כאשר העזיבה הפכה לממשית

לפעמים (יש שיאמרו לרוב) אנחנו רואות שינויים בעצמנו רק ממרחק של זמן. אז היום היה רגע כזה. באיזשהו שלב ביום, ההורים שלי קפצו להביא משהו

על מה אני חושבת? אני חושבת על מילים ששמעתי כל כך הרבה בשבוע האחרון. והרי כולנו יודעות שמילים הן יותר מצירוף של אותיות ובבחירתן יש