לפני שאת יוצאת למסיבה בגן, את מתפללת בליבך ש"הכל יהיה בסדר" וש"אולי הפעם הוא ישתתף כמו כולם".
וכשאת נכנסת למקום, את מרגישה שכל העיניים ננעצות בך. ובו. ובך.
ואת מנסה להקטין את עצמך, למחוק, להעלים את הנוכחות שלך, את הנוכחות שלו.
אבל ככל שאת מנסה יותר להעלם, ככה הנוכחות שלו יותר מתגברת.
ואז מתחילה המסיבה וכל הילדים מופיעים כמו רקדנים מאומנים היטב. וכשכולם הולכים ימינה. דוקא הוא הולך שמאלה. בחיוך.
בפעם הראשונה את אולי עוד יכולה לנשום.
ובפעם השלישית?
וכשהגננת מעירה לו?
וכשהגננת מושיבה אותו בצד?
את נושמת? או שמרגישה שאזל מגופך כוח החיות?
ואת צריכה להיות חזקה. בשבילו.
להדוף את המבטים הדוקרים, הפוצעים, השופטים, ולתפקד.
ולהעניק לו את מה שהוא צריך עכשיו.
ומי ידאג לך?
הייתי שם יותר שוב ושוב בצורות כאלו ואחרות.
ובזכות החויות האלו חיפשתי ומצאתי כלים שיעזרו לי להתמודד.
אשמח מאד ללוות אותך ולהראות לך אפשרויות אחרות.
ומילה לאמהות שקוראות את זה ולא מכירות את ההרגשה המתוארת:
אני מבקשת להזכיר לכן לא למהר להעביר ביקורת.
ואם תצליחו להחליף את המבט הביקורתי במבט אוהד אז אולי כשהעיניים של האמא הזו יתקלו בטעות בעיניים שלכן, היא תצליח להתחזק ולהזדקף קצת. לפעמים קצת זה כל מה שצריך.
תודה
