מכתב ליעל הילדה יעל יקרה, באחד בספטמבר לפני שנים רבות הלכת לראשונה לבית הספר. ילדה נרגשת עם קוקיות בשיער, על גבך ילקוט ומצווארך תלוי תיק

השבוע התקשרו אלי מאחת העמותות לבקש תרומה וסיימו במשפט "שתזכי להיות תמיד בצד הנותן". אתן מכירות את המשפט הזה? זה מה שתמיד לימדו אותנו: להיות

חוויתי לאחרונה מספר ימים לא קלים והיום קרה משהו שממש הראה לי איך הכלים של אקסס קונשסנס® שינו את חיי. איך הדרמה והטראומה מפנות מקום

ילדים רגישים, אנשים רגישים, לומדים לבנות סביבם חומות, להגן על עצמם. האמנם? "אל תבכי! מה כבר קרה? הכל בסדר. " אופס נבנה קיר. "למה את

אני יודעת שהכל בסדר. אני יודעת שגם אם כרגע הרוחות סוערות בעולמי, הדרמה מאיימת לשאוב אותי פנימה, הפחד מחלחל ואי הידיעה זוקפת את ראשה; כן

תמיד ידעתי על עצמי שאני בן אדם מתוכנן. תמיד ידעתי על עצמי שאני בן אדם מתוכנן. ושזה דבר טוב. לא מחכה לרגע האחרון, עושה את

גם את כמוני אוהבת לעשות הכל לבד? גם אתה כמוני יודע שרק אם תעשה את זה לבד זה יצא מושלם? ומה עם חדוות היצירה, קורטוב

מרגע שנולדתי הובהר לי בצורה חד משמעית שיש רק דרך אחת להתנהל בה. זו "הדרך הנכונה". להקשיב להורים, לגננות, למורים, למפקדים, למנהלים. ללמוד ולהוציא ציונים

הזמנה להתבוננות: בן: "אמא, את לא מקשיבה לי." אמא: "אני מקשיבה." בן: "אמא, את לא מקשיבה לי." אמא: "אני מקשיבה. מקשיבה לכל מילה שאתה אומר."

נעים מאד. קוראים לי יעל ואני רגישה. כן! כן! מה ששמעתם. פשוט כנראה ככה נולדתי. מגיל צעיר המסר שקיבלתי היה שזו תכונה לא טובה, שזה