מרגע שנולדתי הובהר לי בצורה חד משמעית שיש רק דרך אחת להתנהל בה.
זו "הדרך הנכונה".
להקשיב להורים, לגננות, למורים, למפקדים, למנהלים.
ללמוד ולהוציא ציונים טובים.
גן, בית ספר, צבא, אוניברסיטה, חתונה, משכנתא, ילדים וכמובן גם קריירה.
להיות כמו כולם, לא יותר לא פחות. לא להתפאר במה שיש, לא להתלונן על מה שאין. טוב.. אולי אפשר קצת יותר אבל שזה לא יהיה ממש מורגש.
ואם תפעלי לפי המתכון, אם רק תצעדי בדרך הנכונה יהיה לך הכל ותהיי מאושרת.
יאהבו אותך ותשתלבי בחברה. ואם משהו לא מסתדר תבדקי מה עשית לא בסדר, תבדקי מה לא בסדר אצלך. מתמטיקה ברורה.
ואני ממושמעת מאד. מבצעת הכל לפי ההוראות. הרי אם לא אצא מהקוים של המסגרת הכל יהיה בסדר.
ויום אחד בהיותי כבר אמא הכל מתנפץ לרסיסים!
המסגרת הזו שכל חיי הייתי נאמנה לה יותר מאשר לעצמי – היא בגדה בי.
בגידה כל כך גדולה שהבנתי מעבר לכל ספק שזה לא שאני לא בסדר, אלא שהבעיה היא ברעיון ובהגדרה של דרך אחת אחידה ונכונה לכולם.
איזה מזל שהשבר היה כל כך גדול שהוא חייב אותי לצאת לחיפוש מחודש של דרך. והפעם של הדרך שלי.
בשנים האחרונות מתחדדת אצלי ההבנה שלכל אחת יש את הדרך המיוחדת שלה ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו. הבעיה לא בשוני אלא בנסיון "לשבלן" אותנו לדרך אחת.
אתן מוזמנות להצטרף אלי בדרכי החדשה למציאת הדרך האישית של כל אחת מכן.
יעל רינות-פרידמן
צועדת איתך בדרכך
עוד פוסטים על הגברת המרץ והשמחה – כאן
