בימים האחרונים ראיתי מספר פוסטים של אנשים על התסכול הקיים אצל הורים עקב הפער בין ההורים שהם היו רוצים להיות לבין ההורים שהם בפועל.
זה העלה אצלי נושא קשור לגבי אנשים בתחום הטיפולי ואיך הם מול בני המשפחה הקרובים. אם נקח כדוגמה את אתמול…
כשאספתי את הילד מבית הספר, הוא הצהיר שזה היה היום הכי גרוע. סתם שתדעו זה לא בגלל מבחן או פעילות לימודית כלשהי, אלא דוקא להפך – היה יום משוגע ומלא פעילויות לא שגרתיות לרגל ט"ו בשבט.
בדרך הביתה הוא שחרר את האנרגיה הזו והרגשתו השתפרה והיה לנו אחר צהרים נהדר, שכלל בין השאר קרב חרבות והרבה צחוק.בערב הוא סיים לקרוא ספר ואז הגיע הזמן לישון. בשלב הזה כל המערכות שלו התחילו להעיד על חוסר שקט. מדבר, מתהפך, הולך וחוזר, ועוד…
המחשבה הראשונה שעולה לי "אני צריכה לעשות לו טיפול, להריץ לו תהליך אנרגטי". הרי אני כבר יודעת שזה עוזר.
מולה עולה תחושת "לא בא לי" מאד חזקה. אני עייפה, קר לי, תפוס לי הצוואר ובכלל לא מתאים לי עכשיו לטפל באף אחד אחר.
אבל אני אמא שלו ויש לי כלים. אז למה לא לעזור לו?
אבל אני יעל ואני דואגת קודם כל לעצמי.
אולי אתם שופטים אותי כשאתם קוראים את זה. וגם אני שפטתי את עצמי על מצבים כאלה בעבר.
אתם יודעים מה? כשטיפלתי מתוך תחושת צורך והכרח, התחושה היתה ש- "זה פשוט לא זה". כי גם אם הטיפול הצליח, אני נשארתי עם תחושות (ברגש / בגוף) שלא מתאימות לי יותר.
אז מעבר לכל התפקידים שלנו חשוב שנזכור מי אנחנו ומה מתאים לנו בנקודת הזמן הנוכחית. ואז יהיה יותר טוב גם לנו וגם לבני משפחתנו.
נ.ב.
זה גם ללמד את הילדים שלנו דוגמה אישית וכבוד עצמי. ועל זה כבר בפעם אחרת.
