בעקבות הפוסט מעורר ההשראה שקראתי לגבי תקופת הקורונה ואפילפסיה, חשבתי לתת לכן זוית נוספת על נושא אי הוודאות. הפעם בהקשר לאוטיזם.
זה לא אינהרנטי וזה לא גורף אבל אוטיסטים רבים מתמודדים גם עם חרדה. הסיבה לכך די ברורה: כשהעולם לא ברור לך, זה גורם לך לבלבול, לדאגה ואף לחרדה. אני אסביר באמצעות דוגמה פשוטה: תארי לעצמך שבכל פעם שאת עומדת להגיד או לעשות משהו, אין לך שמץ של מושג איזו תגובה תקבלי מהצד השני. יכול להיות שהוא יצחק ויכול להיות שהוא יכעס ורוב הסיכויים שלא תביני מדוע. וגם אין לזה שום קשר ליכולת האינטלקטואלית שלך. אולי את יכולה לפתור משוואות מורכבות במתמטיקה או לנגן יצירות מסובכות בפסנתר ועדין לא תביני למה מה שאמרת גרם לאדם שמולך להעלב. וגם זה מוסיף לבלבול וכך גם לחרדה.
אז כן אוטיסטים רבים מתמודדים עם חרדה. מסיבה זו, הנחיה מקובלת ונפוצה של אנשי מקצוע להורים לאוטיסטים היא להפחית ככל הניתן מצבי אי וודאות. שגרה היא מבורכת ונחוצה. השגרה עוזרת להם להשיג רוגע ולשחרר קצת מהמתח המתמיד בו הם נמצאים. כל שינוי הכי קטן יכול לגרום למלטדאון (מלטדאון זה דומה למה שאתן מכירות כטנטרום אצל ילדים קטנים) ולכן אנחנו ההורים נמצאים במשימה מתמדת לשמור על שגרה.
משימה בלתי אפשרית.
החיים מזמנים שינויים כל הזמן. גם עם זה לומדים להתמודד.
ועכשיו קורונה –
לא שינוי אחד נקודתי שצריך להתמודד איתו. שינויים רבים בזמן קצר ומצב של אי וודאות מתמדת.
זה נכון שאין לנו באמת שליטה, ובתוך כל זה אנחנו מנסים לייצר מסגרת כלשהי שתאפשר תפקוד בתוך אי הוודאות. להצמד לעובדות, לנפות "פייק ניוז" ובעיקר להאמין באמת שיהיה בסדר.
אי אפשר לעבוד עליהם, הם מרגישים אותנו גם בלי מילים והדרך הכי טובה להרגיע אותם היא להרגיע את עצמנו.
אני מרגישה שכרגע כולנו מתרגלות שחרור שליטה. לחלקנו זה קל יותר ולחלקנו פחות. מה יאפשר שכל אחת ואחת מאתנו תצא מחוזקת מהתקופה הזו?
תודה למי שקראה. בריאות לכולנו.
* הערה: אוטיסטים מאד שונים זה מזה וכתבתי כאן בצורה מאד מכלילה כדי להעביר את הנקודה למי שלא מכירה את העולם הזה. מתנצלת מראש אם מישהי נפגעה מהתיאור.
