לפעמים אני מרגישה שהמציאות סוגרת עלי, שעשיתי הכל, ניסיתי הכל ושום דבר לא מצליח. אני עייפה מלבדוק, מלהוכיח, מלנסות. מרגישה שאין מוצא, שאני במבוי סתום ושום דבר לעולם לא ישתנה.
האם את מכירה את התחושה הזו?
מה עוזר לי?
אני מפנה לי קצת זמן שקט רק לעצמי ובו:
א. אני נושמת. למרבה הפליאה, זו פעולה שממש לא טבעית לי. אז אני נושמת מספר נשימות עמוקות.
ב. אני מתבוננת בתחושות הגוף שלי: האם הוא מכווץ או רפוי? האם יש מקום מסוים בגוף שמבקש התיחסות (כאב, גירוד או משהו אחר)?
אם זיהיתי מקום כזה – אני נושמת אליו. לפעמים גם שולחת אליו אור.
ג. אני שואלת שאלות פתוחות מבלי לחפש תשובה באמצעות השכל. דוגמאות לשאלות כאלו:
האם ההרגשה הזו היא אמת?
האם עלי להפסיק לחלוטין מה שאני עושה?
האם עלי לעצור כעת, ולפעול בהמשך בדרך שונה?
מהשאלות הפתוחות האלו תגיע בהמשך מודעות מה עלי לעשות.
ד. זה גם זמן מתאים להשתמש בכלים הנפלאים של שיטת אקסס קונשסנס "נקודת מבט מעניינת" ו"קל – כבד" (למי שמכיר/ה).
ה. אם למחרת עדין מרגישה תקועה – מתאמת לעצמי סשן אקסס בארס או אחר שאני מרגישה שיעזור לי לצאת מהלופ וישחרר את האנרגיה התקועה.
מה את עושה כשאת מרגישה תקועה?
