חנוך לנער על פי דרכו

כנראה לפני מאות שנים, כשהתחילו למסד את הלימודים,
כן אז בימים הראשונים של הדבר שיקרא לימים מערכת החינוך,
מישהו החליט לאמץ דרך שמתבססת על הפסוק "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ" (משלי י"ג 24).
ועד היום נפוצה הגישה של חינוך באמצעות הפחדה – גם כלפי הילדים וגם כלפי הוריהם.
ואני תוהה ביני לבין עצמי… האם חינוך באמצעות הפחדה הוא באמת חינוך?
ואני כבר יודעת: הפחדה היא לא הנעה לפעולה רצויה.
שליטה היא לא דרך ליצירת קשר.
זה לא עובד עם דור הילדים הזה.
לא זו הדרך.
אז אני תוהה ומקוה שירבו עוד ועוד נשים ואנשים העוסקים בהוראה שיאמצו דוקא את הנאמר בפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב 6).

מורה/גננת יקרה,
המילים שלך כבר לא מפחידות אותי.
המילים שלך לא גורמות לי לפקפק בילד שלי.
אני יודעת מי הוא.
ועם זאת, המילים שלך עדין מעציבות אותי,
כי את מרשה לעצמך להתנסח באופן בו את מתנסחת;
אבל יותר מהכל כי אני יודעת שאת לא רואה את הילד שלי.
אז מה דעתך? אולי תסכימי להתבונן בו פעם אחת בלי התגיות, בלי מה שראית, בלי מה שאמרו לך…
פשוט כאדם. כן קודם כל כאדם.
אולי אפילו תאפשרי לעצמך לפתוח את הלב ולהרגיש אהבה שתקיף את שניכם. רק לרגע קט.
מה דעתך? התעזי?