לפני מספר ימים הגעתי לישיבה של ועד ההורים הבית ספרי.
הייתי בין הראשונים שהגיעו והנחתי את התיק על אחד הכסאות הריקים במעגל הכסאות. לא מכירה כמעט אף אחד ומזהה פרצופים מעטים בלבד מהמפגש הקודם.
הישיבה התחילה והתברר שמבקשים לעשות פעילות הכרות בה כל אחד יקבל אבן ויכתוב עליה מה הוא מביא לפעילות של הועד.
"אוי, מה זו הפעילות הזו? מה אני אכתוב? אני בכלל לא אוהבת את הדברים האלה. לכתוב משהו שבלוני וצפוי? ואולי להחשף ולהיות אמיתית?"
לוקחת אבן וחושבת וחושבת וחושבת. בינתים היד שלי מציירת מעגלים על גבי האבן. מעגל בתוך מעגל בתוך מעגל. ואחרי המעגלים במרכז כל פאה של האבן, אני מנקדת נקודות בצדדים. ואז כבר הבנתי וכתבתי "הרחבת נקודות מבט".
בינתים כבר התחילו סבב בו כל אחד מסביר מה הוא כתב. המילים הנפוצות שאני קלטתי היו "אהבה" ו"יצירתיות".
כמעט מסתיים הסבב ומגיעים אלי. הלב דופק בחוזקה ואני מתחילה לדבר:
"אני כתבתי "הרחבת נקודות מבט". כנציגה של אחת הכיתות הקטנות בועד, אני מביאה לכם נקודות מבט שאתם לא מודעים אליהן. ובמקביל אני מביאה לכיתה הקטנה, שמרגישה לעתים תלושה ולא שייכת, את התמונה הרחבה של העשיה הבית ספרית."
נראה לי שהם היו לרגע בהלם, והמשיכו בסבב.
בהמשך נזכרתי שבעצם אני עושה את זה כבר שנים. למשל כאשר הבאתי לפקולטה לניהול נקודות מבט מהפקולטה למדעי הרוח, ולהפך. אלא שאז לא ידעתי לקרוא לזה בשם. וזה תמיד היה מוזר ושונה. וכנראה עכשיו הגיע הזמן להכיר בזה כיכולת מיוחדת ולהפסיק להסתתר. וליכולת הזו נוספו גם כלים שלמדתי ומאפשרים לי להרחיב את מרחב האפשרויות עוד ועוד.
אז אם את חשה שמתאים לך לפתוח את הסדק ולראות עוד אפשרויות ועוד נקודות מבט, את מוזמנת לדבר איתי.
וקוריוז קטן לסיום:
בשלב בו כל אחד לקח לעצמו אבן, שאל אותי מישהו אם אני מורה בבית הספר.
"אני? מורה?!"
"התישבת בחלק של המורות" הוא אומר לי.
לכי תסבירי לו שהן התישבו לידי 🙃
