האם במקרה כשגדלת (ואולי כל חייך) לימדו אותך על חשיבות הנתינה?
האם גם לימדו אותך את הערך שיש בקבלה?
אולי אמרו לך שנתינה היא הקבלה האמיתית?
דמייני לעצמך לרגע כד מלא מים ותתחילי לשפוך את המים. הרי ככל שהכד יהיה גדול, יגיע הרגע בו הכד יתרוקן.
אז… האם את מסכימה לקבל?
וכאשר את מסכימה לקבל, האם זו קבלה מלאה ואמיתית? ואולי זו קבלה על תנאי?
בואי נתחיל מדוגמה של מחמאה: "את לבושה מאד יפה היום".
מה התגובה האוטומטית שלך? האם "מה? הדבר הישן הזה?!" ואולי פשוט "תודה"?
וכאשר נותנים לך מתנה, האם את שמחה ומודה על כך, או שמא את מרגישה מחויבת ומתחילה לתכנן איך תחזירי?
ונניח שאת מסכימה לקבל בלב שלם, מה לגבי קבלה מהילדים שלך?
האם את מאפשרת לעצמך לקבל מהם או שאת סבורה שתפקידך רק לתת להם?
הנושא של קבלה מאתגר אותי שנים רבות. ההסכמה לקבל לא מובנית בכלל עבורי ולקבל מהילדים זה בכלל בגדר "לא יעלה על הדעת". ולמעשה אי הסכמה לקבל ממישהו חיצוני מעידה כמובן על חוסר קבלה עצמית.
מאז שנכנסו לחיי הכלים של אקסס קונשסנס® אני שמה לב כיצד השיפוט העצמי הולך ופוחת, ומנגד גוברת ההסכמה לקבל.
אתמול קרה סוג של הלא יאומן כשקיבלתי סשן של אקסס בארס® מהבת שלי בשמחה, בהכרת תודה ומבלי מחויבות פנימית להחזיר.
