כל יום בדרך מהעבודה לגן לאסוף את הילדים, הייתי תוהה… איך עבר עליו היום? איך היא תקבל אותי בשער? האם הילדים בגן יספרו לי שקרה משהו חריג? ומה תספר הגננת?
ובמהלך השנים קראתי ונחשפתי לכל מיני שיטות, אז מצאתי לי פטנט… בכל פעם כשעלו הדאגות והמחשבות המטרידות, הייתי מדמיינת את רגע המפגש בגן כשהוא/היא מחייך/ת.
עשיתי את זה הרבה זמן וזה "סוג של עבד" כי היה לי יותר טוב מקודם, אבל זה לא היה מספיק.
לקח זמן עד שהבנתי למה זה לא עובד עד הסוף…
המיקוד!!!
במקום להתמקד בי התמקדתי בהם. למעשה העברתי את האחריות להרגשה האישית שלי אל הילדים שלי.
הבנתי והתחלתי למצוא דרכים להשאר בשקט פנימי כדי להשאר יציבה גם כשהאדמה רועדת (והיא בהחלט רעדה).
אם את מכירה את הדאגה הזו, את ההרגשה הזו, אני אשמח לתת לך יד וללוות אותך לגלות מה עוד אפשרי עבורך.
בתמונה: הילדה שהייתי פעם בגן
