נעים מאד. קוראים לי יעל ואני רגישה.
כן! כן! מה ששמעתם.
פשוט כנראה ככה נולדתי. מגיל צעיר המסר שקיבלתי היה שזו תכונה לא טובה, שזה יותר מדי ושעדיף אחרת. אז הפסקתי. להיות רגישה? לא! רק להראות את זה.
הרגישות התכסתה בשכבות ועוד שכבות ועוד כמה. ובכל פעם כשנפגעתי מבחוץ זה נראה ממש בסדר, אני סבבה, "קול" לגמרי. אבל בפנים, לעומת זאת, התחוללה סערה גדולה.
וחלק מהסערה הזו נבע מחוסר הלגיטימציה למה שאני מרגישה.
כבר לפני שנים אמר לי איש נפלא אחד: "אז מה אם יראו שבכית? למה צריך להסתיר? שידעו שנפגעת, שידעו להתחשב". אבל אני לא הייתי מוכנה לחשוף את עצמי, להחשף לאפשרות של פגיעה נוספת.
ואחרי הכל אפילו מי שאמר לי שזה בסדר לא יישם את זה בעצמו. לגבי עצמו.
ולפעמים כשנהיה קשה עם מצבים או אנשים אז פשוט נמנעתי. אם לא תווצר הסיטואציה גם לא תהיה אפשרות לפגיעה.
וכך המשכתי לחסום את עצמי עוד ועוד.
עד שהסערה הזו בפנים, עד שהפרש הלחצים בין פנים וחוץ גדל כל כך שהוא התחיל להשפריץ החוצה. הגוף שלי התחיל לדבר. לדבר??? לצעוק!!!
והבנתי שאי אפשר ולא צריך לשמור הכל בפנים. ומותר לשתף ולבטא את מי שאני באמת; והתחלתי לאט לאט.
ומה גיליתי?
שלמרות שעברו כמעט 40 שנה עדין הסביבה לא יודעת איך להתמודד עם זה וכשהם לא יודעים להתמודד הם אומרים לי: "אויש, תפסיקי להיות כזו רגישה".
ואני מודיעה לכם בזאת: אין לי כוונה להפסיק! זו אני!
רוצים לקרוא לזה רגישות *יתר*?
תקראו לזה איך שאתם רוצים.
זה שלכם.
(כנראה שהיום הייתי מנסחת את זה אחרת אבל החלטתי להעתיק את הטקסט המקורי כלשונו)
עוד פוסטים על הגברת הבטחון העצמי – כאן
