כבר מספר ימים שאני רואה את אתגר עשר השנים מסתובב בפייסבוק.
והיום בצהרים פתאום קלטתי.
ינואר לפני עשר שנים.אני עם תינוק "טרי" ועוד קטנטונת בבית. הבעל במילואים (צו 8 , עפרת יצוקה). וכאילו זה לא מספיק – מגיע התקף קוצר נשימה שלישי במספר בתוך כחודש. כבר מיומנת. מזהה מיד. הולכת לרופא בבוקר, מתחילה טיפול, עוברת איכשהו את היום מדקה לדקה, ואף על פי כן ולמרות זאת מגיעים למוקד ובהמשך למיון ילדים. אשפוז שני שלה, הפעם כשיש עוד תינוק בבית. מה עושים? למי דואגים קודם? ותודה לאל שיש סבים וסבתות שמתייצבים לעזור בכל מה שצריך ושיש מפקד שמשחרר את הבעל להגיע לבית החולים.
אז התחלנו עידן חדש. עידן האסטמה. בכל חודש התקף. בכל חודש שבוע אנהלציה.
כמה עברנו בעשר שנים האחרונות וכמה אנחנו לא זוכרים ביום יום. ואולי טוב שאנחנו לא זוכרים. ואולי טוב מדי פעם לעצור להזכר איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום.
להכיר עד כמה הייתי גיבורה וחזקה ומופלאה כשאז בכלל לא הכרתי בכך, הרי הייתי עסוקה בהשרדות. ובשלב הבא – להתפטר מתפקיד ה- גיבורה.
אם אפסיק להגדיר את עצמי כפותרת בעיות מופלאה, היקום לא יאלץ לייצר לי בעיות כדי להוכיח לי כמה שאני מדהימה וטובה בעבודה שלי.
אז אני בוחרת עכשיו להרוס מבלי לבנות מחדש את כל ההגדרות שהגדרתי את עצמי ואת כל התפקידים שלקחתי מול כל אחד במשפחה שלי. תודה.
יקום, תראה לי משהו מופלא היום. 🌺
