מכתב ליעל הילדה
יעל יקרה,
באחד בספטמבר לפני שנים רבות הלכת לראשונה לבית הספר. ילדה נרגשת עם קוקיות בשיער, על גבך ילקוט ומצווארך תלוי תיק אוכל.
ביום הזה נשבעת אמונים למערכת שנכנסת לשורותיה. חשבת, ואולי הסבירו לך, שזו הדרך הכי טובה לפעול – להיות נאמנה, להיות שייכת.
ועשית כל מה שהיה צריך – למדת, התאמצת, והשגת הישגים שאפילו היה מי שקינא בהם. ולמרות זאת לא הרגשת שייכת או אהובה.
לא ידעת אז שהמערכת הזו לא היתה ראויה לאמון שלך, מכיון שאולי כדרכן של כל המערכות, היא לא באמת ראתה אותך וגם לא ראתה מתפקידה לראות אותך.
אני מודה לך על שעשית מה שהיית צריכה לעשות, מחבקת אותך חזק ומשחררת אותך מחובת הנאמנות שלקחת על עצמך.
היום אני מבקשת ממך שתהיי נאמנה לעצמך ולא תפקפקי במי שאת ובידיעה שלך.
ואת זה אני מאחלת גם לילדים שלי, ובעצם לכל הילדים והאנשים באשר הם. כי אנשים ראויים לכך שיראו אותם באמת מבעד לחומות ההגנה ויאהבו אותם פשוט מעצם היותם הם.
בתמונה: אני ביום הראשון בכיתה א'
לקריאת פוסט בנושא קשור אפשר ללחוץ כאן – חובת ההוכחה
