לפעמים היה נראה לי שהעננים לא יתפזרו והשמש לא תזרח שוב.
היו ימים שרק רציתי להכנס למיטה, להתחבא מתחת לשמיכה, להכניס אותו איתי ולהשאר שם. ביחד. מוגנים מהעולם.
היו ימים ושבועות שבכיתי כמעט ללא הפסקה.
והמוח? המוח קודח ולא מפסיק לחשוב ולשאול שאלות סגורות "מה עוד לא עשיתי?" וגם "עם מי עדין לא התיעצתי?" וכמובן "למה זה קורה?".
והמוח הזה לא מפסיק להעביר ביקורת מהסוג הקשה ביותר "נכשלתי. לא הספקתי. פספסתי".
ובל נשכח את ה"מה יגידו" ואת ה"מה הם אומרים".
והרוב נשאר בתוכי. נסתר מהעולם. ביני לבין עצמי. כשאני השופטת וגם התליינית.
לא האמנתי ל"יהיה בסדר". זה נראה תלוש מהחיים שלנו.
ואמרו שהם גדלים וזה משתנה ומשתפר. לזה האמנתי. היו לי לא מעט הוכחות. אבל איך שורדים את השנים האלו עד ש… ?
כן. חויה של מאבק ושל השרדות.
ויום אחד, באחד המקומות שהגעתי אליהם במטרה למצוא פתרון עבור הילד שלי, ניגשה אלי אשה זרה וסיפרה לי שגם היא היתה במקום הזה ועכשיו היא באה לספר לי את הסוד. "טפלי בעצמך" היא אמרה.
אבל למי יש זמן כשרצים בין אנשי מקצוע ובין טיפולים? איפה אמצא זמן ותקציב עבורי???
והאשה הזרה סיפרה לי את כל הסיפור שלה. והבנתי.
לקח לי זמן ליישם; ולאט לאט באופן חרישי וכמעט לא מורגש הפלא התרחש. אני ממשיכה לצעוד בדרך והשינויים ממשיכים להתרחש.
בדרך הזאת רכשתי הרבה כלים, הרבה תובנות, הרבה ידע והרבה הקשבה. וכיום, אני אשמח לתת לך יד, ללוות אותך בדרך שלך ולחבר אותך לידיעה שלך.
מוזמנת לצור אתי קשר ולגלות מה עוד אפשרי עבורך.
קצת טיפים מה אני עושה כיום כשאני מרגישה במבוי סתום – תוכלי לקרוא כאן
