כשאני עוזרת למישהי/ו לפתור בעיה טכנית מחשובית, כמעט תמיד הבקשה הראשונה שלי תהיה לשלוח אלי צילום מסך.
לרוב, אני אקבל הסברים מהפונה ובכל זאת אתעקש על שליחת צילום מסך.
מה סיבת הבקשה ואיך זה קשור לעיסוקי כמלווה של אימהות שחוות חוויות מאתגרות עם הילדים?
צילום מסך הוא המידע האוביקטיבי ביותר שאני יכולה לקבל לגבי המקרה. כל דבר אחר הוא הסבר, מסקנה, פרשנות וכיוצ"ב. במילים אחרות: זוית ראיה מסוימת לגבי מה שנכתב ו/או מה שקרה.
ובעצם, גם צילום מסך כזה, שמציג הודעת שגיאה במערכת מחשוב, אינו מידע אוביקטיבי. למעשה מדובר במידע שמשקף את זוית הראיה של מי שכתב/ה את התוכנה בה נשלחה ההודעה (ללא תוספת פרשנות של מי שפנה/פנתה אלי לעזרה). ניקוי הפרשנות שמסביב זו הפעולה שתועיל לנו במציאת פתרון, ביצירת שינוי.
כאמהות, כאשר הילדים שלנו חווים דברים, יש לנו נטיה אוטומטית לתייג כל מצב כ- טוב/רע, קשה/קל, משמח/מעציב, מפיל/מצמיח וכן הלאה. ומהתיוג הזה אנחנו בונות תילי תילים של דאגות, מסקנות, תכניות…
האם החויה שלנו לגבי האירוע שהתרחש היא החויה של הילד/ה שלנו? לא בהכרח (ואולי בהכרח לא).
אז כשאת מגיעה אלי, אני מזכירה לך שהחויה שאת חווה עכשיו היא שלך ונגזרת מנקודת המבט שלך. אני מנקה איתך יחד את נקודת המבט הזו וכל מה שהיא העלתה בך וגם נותנת לך כלים לפעם הבאה.
כשהסחות הדעת והפרשנויות נעלמות מהמרחב שלך, זה מאפשר לך לראות באמת מה קורה, להיות בתקשורת אמיתית ונקיה מול הילד/ה שלך ואם תרצו – גם לייצר שינוי.
אז אם את אמא שחווה חויות מאתגרות עם הילדים (אוטיזם, קשב וריכוז, היפראקטיביות ועוד), אשמח לשתף אותך בידע שצברתי, לתת לך כלים פרקטיים שיעזרו לך ביום-יום וגם לטפל בך ולחזק אותך פיסית ורגשית.
מוזמנת לצור אתי קשר לתיאום שיחה של רבע שעה כדי לבדוק אם אוכל להיות לך לתרומה.
