ילד יקר שלי,
אני זוכרת את שנת הלימודים שעברה. כל השנה כולה חיכית שהמחנכת תראה אותך; לא את התווית שצמודה אליך, לא את הקושי שלך, אלא אותך.
וגם כשחשבתי שכבר התייאשת והבנת את התמונה, הפתעת בחודש האחרון ללימודים ואמרת לנו בחיוך זורח שאתה תקבל תעודת הצטיינות, כי אתה הילד הכי חכם בכיתה.
נשבר לי הלב כשהייתי צריכה להסביר לך שזה לא עובד ככה בבית הספר.
ואתה עדיין קיווית שהיא תראה אותך ותכיר במי שאתה.
במקום זה קיבלת ממנה ברכת פרידה שהונחה על הכיסא שלך, כשלא היית בכיתה.
בשנת הלימודים הזו פגשת מחנכת אחרת.
אחת שראתה אותך ואת הקסם שבך כבר מההתחלה ואפילו ברגעים קשים.
והיום זכית לרגע של הכרה חיצונית כשקיבלת תעודת הצטיינות בטקס בבית הספר.
אני מייחלת שזה ימלא את החלל וימחק מעט מהאכזבות הרבות שהספקת לחוות בחייך הקצרים.
