ילדים רגישים, אנשים רגישים, לומדים לבנות סביבם חומות, להגן על עצמם. האמנם?
"אל תבכי! מה כבר קרה? הכל בסדר. "
אופס נבנה קיר.
"למה את כזאת רגישה? תפסיקי לקחת ללב."
אופס נבנה עוד קיר.
"למה את צועקת? דברי ברוגע."
אופס הנה נבנה עוד קיר.
וכך נבנים להם עוד ועוד קירות, שהופכים לחומה, שהופכת לחומות וכן הלאה.
ואנחנו חושבים שכך אנחנו מגנים על עצמנו. ובעצם כך אנחנו מנתקים את עצמנו, מתנתקים מעצמנו. כי החיים לימדו אותנו שמפחיד ולא מקובל לחוות את הרגש בעוצמתו, אז אנחנו מנתקים חלקים בעצמנו כדי לא לחוות, לא להרגיש, לשמור על עצמנו.
ומה אם נוריד את החומות האלו ונהיה עצמנו בלי פחד משיפוטיות הסביבה? ומה אם נאפשר לעצמנו לחוות כל רגש שעולה? ומה אם נאהב את עצמנו כל כך שנאפשר לקרניים שלנו לזרוח ולהאיר את העולם? ואולי ככה נוכל באמת לחיות את החיים ולא רק לעבור בהם?
