מה החובה הזו? ולמה לקחתי אותה על עצמי?
תמיד פחדתי שאני זיוף, שאני עושה רושם של יותר ממה שיש בי באמת, אז התבלטתי ויחד עם זאת הסתתרתי, התאמצתי להוכיח והתאמצתי להתחבא. הכל יחד. לפני מספר שנים גיליתי שזה פחד שקיים אצל רוב בני האדם.
אבא שלי תמיד אמר לי שאני יכולה הכל.
אמא שלי פחדה שלא אעמוד בלחץ.
ואח שלי חשב שאני טובה בהמון דברים אבל אין לזה ערך, כי הגדולה היא להתמקד בדבר אחד.
ואני? כל מה שהיה לי קל – לא הכרתי בו וייצרתי בו קשיים, לחצים, דאגות.
מה ידעתי על עצמי? מה האמנתי על עצמי? איך לעשות כדי שיהיה אבל שלא יהיה יותר מדי, איך לבלוט בלי להתבלט, איך להשפיע בלי להיות מורגשת…
אז הרשיתי לעצמי בתחומים ספציפיים (כי לא יכולתי שלא) וגם שם יצרתי מאבק.
כשהתחלתי לעבוד במגדל בתפקיד שלא היה קיים ולמדתי עוד ועוד וצברתי ידע והתרחבתי עד שיצרתי מחלקה. והפכתי למקור ידע ברור ומוכר בחברה של אלפי אנשים. אבל מעמד "רשמי" עם פרמטרים חיצוניים של הצלחה? זה לא!
אז הוכחתי?
וגם שם יצרתי מאמץ בויכוחים עם אנשים שאני צודקת או בהסברה חוזרת ונשנית של אותו הדבר, כי אף אחד לא באמת רצה ללמוד ולזכור. העדיפו לשאול. וכשטעיתי, הכרתי בטעות והמשכתי. אף פעם לא הסתרתי גם כשלא היה נעים.
הספק שלי ביום עבודה – אנשים אחרים לא מספיקים בשלושה ימים. הרבה שנים עברו עד שהכרתי בזה. ואף פעם לא דרשתי תואר "מנהלת" אולי אפילו חששתי לקבל אותו. אז לא היתה לי "קריירה", אני פשוט "הלכתי לעבוד" (לא "הלכתי לעבודה"). והכל היה שלי . הכל עניין אותי, מהפרט הקטן ביותר ועד התמונה הרחבה. כמה אנשים כאלה אתן מכירות?
ואז עזבתי. איבדתי את הזהות שלי. את הזהות של "היודעת" שכל כך אהבתי ושנאתי בו זמנית. עכשיו צריך לבנות הכל מחדש.
אם כי בצורה לא מפליאה גם כיום אני מוצאת את עצמי בתפקיד דומה. אני אוהבת לחקור וללמוד דברים חדשים, אז זה לא מפתיע שאנשים שואלים אותי. גם אם אני לא יודעת את התשובה, אני אמצא אותה. ממש כפי שעשיתי כשכירה.
ובימים האחרונים צפה ועולה יותר ויותר שוב ושוב *חובת ההוכחה*. מה עם העסק ומה עם הלקוחות?
כל הניקויים שמנקה ומנקה וחוזרת לאותה נקודה. לאותו שק ענק שאני סוחבת על הגב. העמיסו והעמסתי אותו עלי וכל החיים אני מנסה להוכיח שאני בת טובה, שאני אמא טובה, שאני עובדת טובה, שאני אדם טוב, שאני רזה, שאני חכמה, שאני שווה. לא הגיע הזמן להפסיק? נמאס לי! רוצה לא לדפוק חשבון!!!
מתי כבר אאפשר לעצמי להיות ולהרגיש שלמה עם עצמי כפי שאני? וממה נובע הפחד לשחרר את זה? לשחרר את חובת ההוכחה ולהיות בשבילי, בשביל כאן ועכשיו. בלי שהמחשבות ירוצו לכל הכיוונים והזמנים. נוכחות. האתגר שתמיד היה לי קשה איתו.
אין לי ממש איך לסיים את זה… כך זה התפרץ ממני… תודה למי שטרח/ה וקרא/ה.
יש עוד שלל בבלוג שלי – כאן
