אמא יקרה,
לקראת ט"ו בשבט חשבתי הרבה על פירות. הבנתי שאנחנו, האמהות לילדים השונים, אנחנו כמו ליצ'י.
כן ליצ'י – הקליפה שלו קשה, הפרי עצמו רך ובמרכזו גלעין קשה ומוצק.
כשאני פוגשת אמא כמוך, אני רואה שאת עוטה קליפת הגנה. בנית סביבך חומות על גבי חומות שיגנו עליך מהביקורת העצמית והחיצונית שמוטחת כלפיך באופן תדיר, שיגנו עליך מהתמודדות עם הקשיים של הילד/ה שלך, שיגנו עליך מתקווה לשינוי, שיגנו עליך ועל הילד/ה שלך מכל מה שרק אפשר. קליפה שחשבת שמאד קשה לחדור אותה.
הפרי שלך רך, מתוק ועדין. נפגעת כל כך הרבה פעמים וכדי להמשיך להתנהל ולתפקד בעולם, עטית על עצמך קליפה קשה ומחוספסת. בתוך הקליפה את מרגישה יותר מוגנת מפגיעה, אבל כדאי שתשימי לב לעוד היבט: הקליפה הזו גם מצמצמת אותך ומנתקת אותך מעצמך ומהעולם.
ומה יש במרכז פרי הליצ'י? גלעין קשה. הדבר דומה למרכז הפנימי שלך, לשקט שלך, שממנו את יכולה לתפקד ללא צורך בקליפה. וכשאת פועלת מתוך חיבור למרכז שלך, את לא רק מתפקדת, את אפילו יכולה לחיות.
כשתגיעי אלי, נקלף ביחד את הקליפה הקשה, נוריד את החומות ונגלה אותך. כך תוכלי לגלות אילו אפשרויות קיימות עבורך שלא חשבת עליהן מעולם.
מזהה את עצמך?
ואולי דוקא יש פרי אחר שמתאר אותך יותר טוב? אשמח שתספרי לי עליו ועליך.
(פוסט ט"ו בשבט תש"פ)
והנה גם קישור לסרטון שהכנתי בנושא של חומות הגנה שאנחנו בונות סביבנו. מוזמנת לצפות.
